האם הבנקים או הגופים המוסדיים הופתעו ממידת החשיפה שלהם לעסקי נוחי דנקנר ולפוטנציאל ההרס של קריסת קבוצת אי.די.בי? לא ממש. הגופים האלה מנהלים את החשיפה שלהם ל"קבוצות לווים", כפי שהם מכונים, באופן הדוק ושיטתי. דרישות הרגולציה מחייבות אותם לסווג את כל הלווים ומנפיקי ניירות הערך תחת קבוצות של בעלי שליטה, כאשר ישנן הגדרות מדויקות של בעלות, שליטה ולפעמים אפילו עסקים משותפים, המגדירות מה היא "קבוצת לווים" וכך הם יכולים לנטר בכל זמן את מידת החשיפה שלהם לכל קבוצה כזו.
החשיפה מנוטרת על ידי מנהלי הסיכונים באותם הגופים ומדווחת להנהלה, לדירקטוריון, לגופי הפיקוח ולציבור בדוחות מאד מפורטים. הדוחות משתנים בהתאם לדרישות הרגולטורים השונים אבל בעיקרון הם כוללים מידע על סך החשיפה להלוואות, אגרות חוב, מניות ומכשירים פיננסיים נוספים לכל קבוצת לווים. כל רגולטור קבע גם מגבלה לחשיפה ללווה בודד ולקבוצת לווים כך שכולם יכולים להיות רגועים שהכל בשליטה… האמנם?
הבעיה היא לא חוסר הידיעה או הדיווח אלא מה אפשר לעשות עם המידע המדווח. נכון להיום, במבנה הריכוזי מאד של המשק הישראלי, גם אם עומדים בכל מגבלות החשיפה שתוארו לעיל, בנק (או גוף מוסדי) יכול למצוא את עצמו חשוף למספר מצומצם מאד של קבוצות שליטה. נכון ש"ועדת הריכוזיות" ניסתה להתמודד את הבעיה לאחרונה באמצעות הטלת מגבלות על הקבוצות הענקיות של בעלי השליטה אבל איך מנהלים בינתיים את סיכון הריכוזיות של הבנקים, חברות הביטוח וגופי הפנסיה?
התשובה הפשוטה היא: ביזור, שזה פיזור ההשקעות בין נכסים שאין מתאם חיובי ביניהם. כלומר צריכים למצוא נכסים שאין קשר עסקי ביניהם. איך אנחנו עושים את זה בשוק הריכוזי הקטן של מדינת ישראל? גם כאן התשובה היא לכאורה פשוטה: בחו"ל.
וכאן טמונה הבעיה שלנו. מצד אחד, הכלכלה של מדינת ישראל היא מהטובות בעולם, "אי של יציבות" נאמר עליה ובצדק – אינפלציה נמוכה, אבטלה נמוכה, צמיחה סבירה. מצד שני, מרוב שאנחנו מעדיפים את ההשקעות בארץ מאשר בחו"ל יצרנו חשיפה ריכוזית גבוהה ביותר כך שלפעמים נדמה שמספיקה נפילה של טייקון אחד כדי להכניס את המשק לסחרור הרסני.
בשנה האחרונה, הגופים המשקיעים התחילו להפנים את הבעיה, להתעורר ולחפש הזדמנויות בחו"ל אבל זה נעשה לאט מדי ולרוב רק באמצעות השקעה במניות ותעודות סל. הבעיה היא שאין מספיק ידע בארץ בנושא השקעה בשווקים אחרים כגון שווקים מתעוררים וכן שוק האג"ח העולמי.
פיזור ההשקעות לאפיקי ההשקעה האלה בחו"ל ישיג כמה מטרות במקביל – צמצום החשיפה לקבוצות הלווים המצומצמות בארץ, צמצום החשיפה לענפי המשק הישראלים הריכוזיים וצמצום החשיפה הגיאוגרפית הכללית למדינת ישראל ובכך להפחית את הפגיעה הפוטנציאלית בגופי ההשקעה הישראליים.
כותב המאמר הוא רו"ח דיוויד ברנשטיין, יועץ ומנהל פרוייקטים בכיר בהלפרין יועצים HMS
